במשך יותר מחצי שנה אמרתי בשבתות, בבית כנסת שלי, "מי שברך לחולים" על פרופסור ווגנר ז"ל.

מקודם, היה בבית הכנסת סדור רגיל, ז"א כל אחד היה נגש לגבאי, והגבאי חזר על השמות.

אחר-כך, הגבאים ביקשו לתת שמות על הפתקים, לתקופה הדרושה, ואחד מהם היה קורא את רשימות של השמות של גברים והנשים, וכל אחד שהגיש שם היה מקשיב ממקומו בשביל להיות בטוח שאין פספוס.

אחר-כך, הגבאים החליטו שלאחר הכרזת "משברך לחולים" כל אחד יגיד במקומו בלחש את השם הדרוש, בקהל הגדול של בית הכנסת.

בשבת האחרונה הרגשתי את עצמי מאוד עצבני. הייתי היחידי שניגש לגבאי. אמרתי לו: "ישראל בן ליובה". הוא הסתכל עלי בהתפעלות. "תגיד" -- אמרתי לו, -- "ישראל בן ליובה".

הוא הרים כתפיו ואמר.

לאחר התפילה, הגבאי ניגש אלי ושאל:

"מה, שכחת שכל אחד אומר ב"מי שברך" את השמות במקומו?"

"אני זוכר, אבל זה לא עוזר, ורציתי שאתה תגיד."

"מה זאת אומרת 'זה לא אוזר'?! אתה פשוט אומר את השם, ומבקש מקב"ה שיעדור. אני לא מבין אותך!"

"מה אתה לא מבין?

זה לא אוזר!" זו לא הייתה נבואה. ידעתי כבר מאלקס (אשר ביקר את פרופסור וגנר ז"ל כל הזמן, ... כל הכבוד!) שהמצב רע. אף פעם לא שמעתי מפרופסור ישראל ווגנר ז"ל שום "תלונה" על מצבו. בכול עניין תמיר הקרין אופטימיות ואנרגיה. אם לא הכוח הפיזי, -- הכוח הרוחני היה לו תמיד, ועוד איך! לימדתי איתו ביחד פעם "שדות" וזה היה מאוד מענוון. אזכורו לטובה כאיש מצטיין ומצפוני.

יהי זכרו ברוך!

עמנואל גלוסקין.